מחשבות על ויסות רגשי

תינוק נולד ובתוכו מכל.

מכל קטן, פנימי ודמיוני כמובן, שאמור לעזור לו להתמודד עם שלל הרגשות והסיטואציות שהחיים מזמנים.

בהתחלה המכל כל כך קטן שאין בו מקום כמעט לשום דבר.

כל דבר שקורה לתינוק מציף אותו מיד באימה וגורם לו לבכות ולזעוק לעזרתנו, ההורים שלו.

בהתחלה, תינוקות צריכים עזרה חיצונית כדי להרגע, כדי להרדם, כדי להתמודד עם רעב, עם אי נוחות, עם הכל בעצם. התינוק שרק נולד תלוי בנו לחלוטין והוא חסר אונים בעצמו. זה הטבע שלנו.

אבל בכל זאת התינוק הקטן נולד כשהוא מצוייד בשני דברים חשובים: בפוטנציאל לפתח את המכל שלו ובציפייה לקשר בינאישי.

שני אלה מאפשרים למכל שלו להתפתח, לגדול ולהתחזק כדי שבהמשך הדרך הוא יוכל להתמודד טוב יותר בכוחות עצמו עם החיים ועם הרגשות שהם מציפים בו.

המכל הזה מתפתח בעיקר בעיקר בתוך קשר מטיב ואת זה חשוב לזכור. הוא לא יתפתח היטב ללא קשר כזה.

בהתחלה ההורים הם אלה שמכילים את התינוק בעצמם, במכל שלהם: התינוק בוכה מכל דבר שמפריע לו, מכל יציאה מחוסר איזון ושיווי משקל וההורה נענה, מגיב, מרים על הידיים, מרגיע, מחבק, מרדים, מאכיל, מנקה, נותן משמעות - מכיל!

בגלל זה חוויית הטיפול בתינוק היא כה אינטנסיבית עבורנו. אנחנו צריכים להכיל ולווסת גם את עצמנו וגם אדם נוסף. בגלל זה חוויית ההורות מביאה אותנו לעיתים קרובות לקצה שלנו...

כך לאט לאט התינוק מפנים את היכולת להתמודד ולומד עם השנים לעשות זאת בכוחות עצמו.

רבים קוראים לזה היום "ויסות רגשי". זו היכולת להרגיש, אבל לווסת ולשלוט בעוצמת הרגש כך שלא תציף מדי, כך שתהיה מותאמת לסיטואציה ותישאר בשליטה.

אנחנו שונים זה מזה במכלים שלנו מהרבה מאוד סיבות.

אנחנו נולדים עם מכל פוטנציאלי שונה, בדיוק כמו שאנחנו שונים זה מזה בהרבה מאוד תכונות מולדות אחרות, אבל אנחנו גם גדלים בסביבות מאוד שונות אחד מהשני ובקשרים שהיו לנו עם הורינו בתחילת הדרך, שסייעו למכלים שלנו להתפתח. כך יוצא שלכל אחד מאיתנו יש מכל שונה. שונה בגודל, שונה בחומר ממנו הוא עשוי, בעמידות, בחוזק, באיכות. יש גם אנשים שהמכל שלהם נסדק ואף נשבר במהלך השנים בגלל חוויות קשות וטראומטיות.

עכשיו, דמיינו הורה שלו עצמו יש קשיים בויסות הרגשי. שהמכל שלו קטן, אולי סדוק, שדברים מציפים אותו בקלות. איך הוא יצליח להכיל את עצמו וגם את התינוק שלו? לא פשוט בכלל.

אני מדמיינת איך כל חוויה רגשית, נכנסת פנימה אל תוך המכל ונחה לה שם. לא תמיד היא נחה ברוגע, לפעמים היא גועשת ומבעבעת. לפעמים יש יותר מדי חוויות כאלה כך שהמכל שלנו מתמלא מהר מדי לפני שהצלחנו לרוקן אותו. ואז המכל גולש או משפריץ לכל עבר.

ומה מרוקן את המכל? בכל פעם שאנחנו דואגים לעצמנו, מטפחים את עצמנו, עושים דברים שאנחנו אוהבים, דברים לגוף ולנשמה. כמו ספורט, כמו אמנות, יצירה, כמו שיחה טובה, מדיטציה, כמו מנוחה... כשרואים אותנו, כשמבינים אותנו, כשמחזקים ומעודדים אותנו, כל דבר כזה עוזר למכל שלנו להתרוקן עוד קצת ולפנות מקום לחוויות הבאות שתכף יגיעו.

ומה עם ילדים? זו הסיבה שהם חייבים עזרה, תיווך ותמיכה בהתמודדות הרגשית. פשוט המכל שלהם עדין קטן מדי, עדין מתפתח, עדין תלותי ומחובר למכל של ההורים. כדאי מאוד מאוד שנעניק להם את זה, לא רק כדי שהם ירגישו טוב באותו הרגע, אלא כדי לעזור להם לממש את הפוטנציאל של המכל שלהם.

אבל מה זה אומר להכיל? אצל תינוקות זה ברור יותר מה זה אומר. אבל איך זה נראה אצל ילד בן שנתיים שכבר נאבק על עצמאותו מצד אחד, אבל עדין זקוק להכלה כדי שלא להגיע לטנטרום שמפרק אותו? ואיך זה נראה אצל ילד בן 5, או 10 או אפילו מתבגר? באמת קשה להגדיר את זה, וזה כמובן נראה שונה מילד לילד.

בגדול הייתי אומרת שכשלא מדובר בצרכים הפיזיים כמו רעב, עייפות ובריאות, כאשר מדובר בצרכים הרגשיים והנפשיים, מנטליזציה היא הכלי המרכזי. מנטליזציה היא היכולת האנושית הייחודית לחשוב את המיינד שלנו ושל האחר, להרהר ולחשוב על עולמנו הפנימי, על הסיבות להתנהגותנו ולהתנהגותו של האחר, זו היכולת להבין שכמו שלי יש עולם פנימי שכולל: רגשות, רצונות, כוונות, דעות, מחשבות, כך גם יש לאחר עולם פנימי משלו, אשר יכול להיות לעיתים דומה לשלי או שונה ממנו.

ככל שנעזור לילדים שלנו לחשוב את עצמם ואת האחר, כך יתפתח המכל שלהם.

אחת המטרות הכי חשובות בעבודה הטיפולית שלי עם הורים וילדים היא פיתוח יכולות המנטליזציה, קודם של ההורים ואז של הילדים.

אז איזה מכל יש לכם?

אורית רובין בן-חיים - פסיכולוגית התפתחותית

המאיירת המוכשרת: Riki Vilenchik